בשנת
2016 פורק מועדון ספורט כרמיאל צפת וזאת לאחר שהמועצה המקומית החליטה שאין בכוונתה
להעמיד תקציבים ובכך תם עידן. היו אלה 8 שנים של שיתוף פעולה, לאחר שבית"ר
צפת התאחדה עם הפועל כרמיאל לכדי קבוצה אחת. שלוש שנים מאוחר יותר, ואחרי בחירות
מוניציפליות בכרמיאל, הוחלט על הקמתה של הפועל עירוני כרמיאל מחדש, הרבה בזכות
האור הירוק מראש העירייה החדש, משה קונינסקי. מבחינתו של אושרי לוי, השוער שעבר לא
מעט בקריירה, זהו פתיחתו של דף חדש.
|
יונתן גינזבורג |
רוח
חדשה נושבת בבקעת בית כרם, שם שוכנת העיר כרמיאל. מאז כניסתו לתפקיד של ראש
העירייה החדש, משה קונינסקי, בתאריך 20 בנובמבר 2018, החל לגבור העניין בספורט
בעיר. יחד עם צוותו, הבינו כי העיר לא יכולה להתקיים ללא קבוצת בוגרים בכדורגל.
חצי שנה לאחר כניסתו לתפקיד, בישר ראש העיר על רפורמה חדשה בענף הספורט של הכדורגל
בעיר ובכך הוחלט על הקמת המועדון העירוני מחדש – הפועל עירוני כרמיאל, אותה תנהל
העמותה העירונית, "אופק כרמיאל לכדורגל", שנוסדה בשנת 2004.
ניתן
למצוא בין חברי ההנהלה את עומרי דרור הצעיר (יו"ר), אלעד ז'אן (מנהל הקבוצה)
ואפילו את אושרי לוי, המשמש כמנהל מקצועי וכשוער המועדון, על אף גילו (45). הצוות
המקצועי החליט לבנות קבוצה שתחל את דרכה בליגה ג' (מחוז גליל עליון) במקצועיות
וללא פשרות. אין פלא שמדברים בפומבי על עליית ליגה. בין השמות, ניתן למצוא גם את
שאול דה צ'וקרל – מאמן הקבוצה – שנבחרת בקפידה, לאחר שהגיע מאימון קבוצת הנוער של
הפועל חיפה ובעל ניסיון עשיר בתחום.
באצטדיון
החדש של העיר כרמיאל ישנם 500 מושבים. הקבוצה הצעירה מצליחה להביא למעלה מ-200
אוהדים למשחק בית, ובמועדון מדברים שבימים מכריעים, נראה אצטדיון מלא ואף יותר
מכך. עם קהל רעב להצלחה, נראה שמתחיל כאן עידן חדש, בעיר שידעה ימים טובים יותר.
הפועל כרמיאל נוסדה אי שם בשנות השישים. זכורה כקבוצה ההוגנת ביותר בליגה א' (חמש
עונות רצופות), שיחקה בגביע האזורים של אופ"א (גביע הקבוצה ההוגנת) והמקום
הגבוה ביותר אליו הגיעה (הקבוצה המאוחדת), היה המקום השלישי בליגה א' צפון, אי-שם
בעונת 2013/14.
החלטתי
להגיע למשחק הליגה הראשון בין הפועל עירוני כרמיאל להפועל צפת לעונת המשחקים
הנוכחית. אצטדיון כמעט מלא ובו אוהדים משני המחנות ישובים זה לצד זה, רעש תופים
לסירוגין וקונפטי לבן מצד האולטרס של המקומיים בתחילתו של המשחק – הביאו עמם
בשורה. יש כאן כדורגל. גם בפריפריה. כרמיאל לבשה לבן ואילו החבר'ה מצפת לבשו את
חולצת החוץ הכחולה שלהם. תשעים ושלוש דקות של משחק הסתיימו ללא שער מכריע.
ההזדמנות הגדולה במשחק, והיו לא מעט אחרות, התרחשה בדקה ה-79 למשחק. יאיר שריקי
קיבל כדור מדויק לראשו ברחבת החמש של אושרי לוי, שהדף את הכדור בצורה פנומנלית
והציל את קבוצתו מהפסד ובטח מספיגת שער ראשון העונה. בסיום המשחק החלטתי שאני חייב
לשוחח עם השוער הוותיק שעבר לא מעט במהלך הקריירה שלו.
אושרי
לוי (45), שנולד בחמישה בינואר 1974 בחצור הגלילית, משמש כמנהל המקצועי של הפועל
עירוני כרמיאל וגם בגילו "הצעיר", ממשיך לעמוד בין הקורות ואפילו להבקיע
שערים. מה הוא לא עבר? ילדות קשה, זימון לנבחרת, פרשיית מכירת משחק בשנת 2006,
זכייה בגביע המדינה ולא מעט עליות ליגה רשומות על שמו. בין היתר, מוטי איווניר וניר
לוין אימנו אותו, אלכסנדר (שורה) אוברוב היה מאמן השוערים שלו ושחקנים כדוגמאת
יואב זיו, ז'וזה דוארטה, שחר סימנטוב, אודי כבוד וגיז'רמו ישראלוביץ' שיחקו לצידו
בהפועל נצרת עילית (הפועל נוף הגליל), שעלתה באופן סנסציוני לליגה הראשונה בישראל
(עונת 2003/04) ואף סיימה את עונת 2004/05 במקום החמישי בטבלת הליגה הראשונה
בישראל, כאשר נקודה אחת בלבד הפרידה בינה לבין בית"ר ירושלים והתמודדות בגביע
האינטרטוטו.
אם כן, קבוצתו ה-21
בקריירה של אושרי לוי פותחת דף חדש. בנסיעתי מחיפה לכרמיאל, חשבתי מה מביא את
אושרי לוי, השחקן בעל הרזומה העשיר בכדורגל הישראלי, למועדון החדש בעיר הצנועה,
כרמיאל.
"אני יכול להגיד לך שהקשר עם כרמיאל נוצר לפני משהו כמו חצי שנה-שבעה חודשים. קיבלתי טלפון מעומרי דרור, יו"ר הקבוצה ואתה יודע, גם התחלף פה ראש עיר. נפגשנו. הוא בן 27, קסם של בחור. מונה להיות יו"ר הקבוצה. משהו לא רגיל בנוף של הכדורגל הישראלי. אני יכול להגיד לך שהיה זה המשא ומתן הקצר ביותר בחיי. אולי חמש דקות. התאהבתי בו מהרגע הראשון. הגישה שלנו הייתה אותו הדבר. לחצנו יד אחרי חמש דקות, סגרנו חוזה ל-3 שנים, עם אופציה לעוד שנתיים נוספות".
"אני מנהל מקצועי ושוער. זה סוג של סגירת מעגל, כאחד שגדל בחצור, עשרים דקות מכאן צפונה, מהשכונה, מהמקום הכי נמוך שאפשר, מגיע פתאום להוביל מערכת - הכל מחדש. להוביל ולבנות. זה אני ועומרי יחד. כשהוא אומר אני - הוא מתכוון לשנינו וההפך. כל הדבר עושים יחדיו. מדברים ביום כעשר פעמים. לפחות". אמרתי לו "זה המון! יותר מהאישה...". אושרי לא נשאר חייב וצחק בקול רם. "שאסנת לא תתעצבן", הוא אמר. "אני מדבר איתה לא פחות. אבל כן, יוצא לי לדבר עם עומרי הרבה פעמים. החל מגרב שחסרה במועדון ועד להביא שחקן, הרמה המקצועית, ארוחת צ'ופר לקבוצה ועד טרנינינגים שעתידים להגיע בקרוב".
על אף גילו (45), הוא
לא עוצר ויודע שגם שיאי גינס, כדוגמאת שיאו של יצחק חייק, השוער הפעיל המבוגר
ביותר בעולם ובישראל, כמובן, דבר לא יעצור אותו.
"אני תמיד לוקח נשימה כשאני חושב על הגיל שלי. לגבי יצחק, אני יכול רק להגיד שאני אחריך. אני בדרך אליך", הוא צוחק ואומר "יש עוד הרבה שנים, אבל אם נהיה רציניים. זה התחיל קודם במגרש וראית אותי, הרבה צעירים סביבי. אני כאן בשביל להמשיך".
הרגשתי שאתה אבא
בשבילם.
"תראה, אני יכול להגיד לך שראשית אני מרגיש ככה, אני מרגיש צעיר במגרש, אני מגיע בהמון אהבה, כל אימון שלי - שאני מגיע אליו, אתה לא מבין מה עובר עליי במהלך היום. אני נשבע, עם יד הללב, כאילו זה האימון הראשון שלי. אני כל כך אוהב את המשחק, שאי אפשר להסביר את זה. אני פוגש המון חבר'ה שלי, אני שיחקתי עם אנשים שפרשו לפני המון שני והיום אני זוכה לשחק עם הילדים שלהם. "אמש", הוא נזכר, "ישבתי עם הילדים שלי וראיתי את דיא סבע משחק בנבחרת ישראל. אני שיחקתי בגיל 18 עם אבא של דיא סבע. במג'דל כרום. הוא היה בלם שלי. לימים, אבא שלו פרש מן הסתם ונולד דיא... אני יכול לספר לך ששיחקתי נגדו לפני 4 שנים, במשחק גביע במכבי פתח תקווה, במושבה, והוא כבש נגדי שלושער... הוא ניגש אליי בסוף המשחק, בחיבוק, ואני אומר שזה אחד השלושערים שהבקיעו לי בחיים ואני מחייך... וזה אתה, אני אומר לו ואבא שלך".
כמה אימונים בשבוע?
"שלושה אימונים מלאים ומקצועיים בשבוע. אני היחידי בקבוצה, כך סקופ, שבשלושה חודשי אימון - לא החסיר אפילו אימון אחד! אחד! בשבוע שעבר הייתי בבדיקות שגרתיות בבית חולים, פספסתי אימון. אתה לא מבין מה קרה לי. אתה לא מבין מה קרה! טלפון לעומרי ואולי אני אבוא... והוא אומר לי לשבת ולהירגע... אסנת, הבת זוג, יודעת את השיגעון שלי למשחק ומכירה אותי. אם אני בא למגרש, לא משנה אינפוזיה או לא - הייתי מתאמן. אני לא מרשה לעצמי. זה מה שנותן לי את הכוח הזה להמשיך בבנייה, בעשייה, במגרש, בלכוון, במקצועיות. כשאני קורא ל"ילדים", גם אם ייתן לי גול, אם אקרא לו - לעולם זה לא יהיה להקניט, אלא לשמור על כבודו של שחקן. לפעמים, אתה יודע, אומרים לי – אושרי, אני מרגיש שאתה כמו אבא בשבילי על המגרש. מבחינתי, אני ניצחתי. זה מרגש אותי כל כך".
אתה לא מרגיש שהשחקנים
משחקים בשבילך ולא בשביל המאמן? בגלל הערכה?
"קודם כל, למה לא? זה בסדר. אני את הבנייה המקצועית, כולל המאמן, אני בחרתי את החבר'ה כאן. אנחנו עובדים כצוות, אנחנו עובדים על תכנית האימונים והכל כצוות. בהרבה מקומות, אני לא מביא את האגו לעבודה שלי וזו העבודה שלי, משהו שאני עושה מהלב. האגו שלי נמצא בתא הכפפות. ילד יכול לבוא אליי ולהגיד לי "יאללה וזה ופה". אני אומר לו שככה לא מדברים. עם כל הרזומה שלי, אני לא מזכיר את זה. כבוד מקבלים, לא רודף אחריו".
אמרת שזו העבודה שלך.
שחקנים - בהפועל עירוני כרמיאל - מקבלים כסף? יש מקום לדבר על עלייה, כשקבוצה כמו
צפת "מאיימת מעבר לפינה"?
"קודם כל כן. יש תקציב מהעירייה. באזור ה-100 אלף ש"ח מהעירייה. לקבוצה הבוגרת, כמובן. כסף ציבורי וספונסרים - גם. לא השתוללנו, בנינו מועדון מאפס. לקחנו כלום. לגבי צפת – שתי קבוצות קמו באותה השנה, שתי הקבוצות שהתפרקו ביחד. יש כאן סמליות. הלוואי ושתי הקבוצות יעלו - בין אם ממקום ראשון ואם דרך משחקי הפליאוף. שנה שעברה, למשל, טובא וסכנין עלו מהליגה הזו. שתי קבוצות. אבל עדיין, אנחנו בונים ושואפים למעלה - המקום הראשון. 13 פעמים עליתי ליגה, אז אני לא מכיר משהו אחר. כשאני עולה למגרש, אני עושה הכל – כולל להקריב את גופי למשחק הזה. אני רוצה לנצח. אני מלמד ככה את ילדיי וככה בבתי הספר ובפנימייה (נירים) שאני נמצא בה. אבל גם בכדי להשיג את הניצחון, יש דרך. בצורה ספורטיבית, מכבדת – אותנו כספורטאים, השופט, הקהל, האנשים סביבנו והיריבים".
מלבד הכדורגל, שמלווה
אותו ביום יום, הוא מצוא מקום גם לילדים שזקוקים לתמיכה.
"כל חיי - שעסקתי ככדורגלן מקצועי, ליגה ראשונה וליגה לאומית, 12 שנים הייתי שם, עשיתי קריירה שאני מאוד גאה בה. אני יכול להגיד לך שהחלום שלי היה לעסוק בספורט ובחינוך. בשנים האחרונות אני מלמד בבתי הספר יסודיים פרויקט באזור נהריה וזה מצחיק אותי שאני מגיע מעולם הכדורגל ובבתי הספר שאני מגיע אליהם והילדים קמים ואומרים לי 'בוקר טוב למורה אושרי'. אותי, באמת, זה מביך. עם כל המטר 90 שלי, עומדים שם ילדים כיתות א' עד ו' וקמים ואני אמור להגיד 'בוקר טוב גם לכם'. אני אחראי על הספורט בבתי הספר. אני גם מדריך בפנימיית נירים - נוער בסיכון. הם ילדים שמקבלים את ההזדמנות האחרונה שלהם, מהרצף הנמוך ביותר במדינה, לחזור לחיים נורמטיביים, אני מלווה אותם בתהליך האישי שלהם. אפשר להגיד שגולה עומדת לי בגרון. אני חושב שאנחנו צריכים לפקוח עיניים במה שקורה מסביב ובשוליים. המון חבר'ה שזקוקים לנו. גם אני הגעתי ממקום קשה. חצור, לגדול בלי אב, לאימא שלא היו לה האמצעים לתת לי בכדי לשחק. אימא שלי אמרה לי בגיל מאוד צעיר, אושרי אולי די, עזוב את הכדורגל- אין לי כסף אפילו לקנות לך נעליים. אני מתרגש כשאני נזכר בזה. היום אני נמצא ומלמד ומדריך ילדים בדיוק מהמקום הזה, שאין להם בית. לפעמים אין להם כלום. אנחנו התקווה שלהם. בחיבוק, במילה, בפרגון, אני שם. אני לא מדבר רק על נוער בסיכון, כחברה בכלל. אם קצת נסתכל הצידה ולא נהיה באגו טריפ שלנו... לתת - זאת המילה. לתרום, לעזור לאחר, סבלנות, לתת - זה חלק מהחינוך שאני מקנה לילדיי. לא מעניין אותי ולא אכפת לי אם הם יהיו בכדורגל או בכדורסל. שיהיו ילדים טובים, זה הכי חשוב". הוא ממשיך כשאומר "השתייכתי לנבחרת הנוער של ישראל, היה צריך להגיע מחצור לתל אביב, זה כמו שתגיד לי עכשיו בוא ניסע לספרד. 4 שעות נסיעה באוטובוס, בלי כסף. אני זוכר את עצמי, אימא שלי הייתה נותנת לי את הכסף האחרון שיש לה בכדי שאהיה באימון בנבחרת ישראל. לצאת ב-12:00 מבית הספר, להגיע הביתה, לאכול משהו, והאימון ב-18:00. תחשוב, לנסוע מחצור לתל אביב ומשם - לאצטדיון רמת גן, לסיים אימון, ואני לוקח 3-4 סנדוויצ'ים לדרך, נוסע לתל אביב ואם פספסתי את האוטובוס של 20:00, אני נשאר ומחכה לאוטובוס של 00:00, בלי כלום - זה לא כמו היום שיש טלפונים, לא היה לי דבר. ככה, אני, לבד, בתחנה המרכזית של תל אביב. זה היה בגיל 16, לערך. 4 וחצי בבוקר אתה בבית. מרוסק".
מצב המגרשים בליגות
הנמוכות, בכל זאת - אתה מגיע מהליגה הראשונה, הליגה הלאומית, מגרשים ברמה גבוהה,
כמות קהל גדולה... ופה אתה מגיע ל-200-400 אוהדים.
"אתה אדיב, יונתן". הוא אומר לי. "התפרעת. יש מגרשים שאנחנו מגיעים... ויש אולי עשרה אוהדים. תבין את הסיטואציה. גם מגרשים רעועים יש. אני שואל אותך, כדורגל הוא רק לעשירים? אז לפריפריה לא מגיע?". אני קוטע אותו ושואל אותו האם הוא רואה את הפועל עירוני כרמיאל, בעוד 6 או 7 שנים בליגה הראשונה בישראל? "ליגה לאומית, כן. לא כהצהרה, אלא בחזון. כ-400 אוהדים במשחק ליגה ג'? זה מאוד מכובד. יש קבוצות שאתה רק חולם לראות את זה. ראשית, גם לפריפריה מגיע ספורט וכדורגל - כי זה לא רק של עשירים. אם אנחנו לא מכבי תל אביב או כל קבוצה גדולה אחרת, אז לא מגיע לנו? זה מזכיר אותי. זה מחזיר אותי לפני 15 שנה. שאני הייתי עם הפועל נוף הגליל, כשעלינו מהליגה הלאומית לליגה הראשונה בישראל, עשינו הסטוריה. כולם הסתכלו עלינו בצורה מוזרה, הייתה לנו עונה מדהימה! הגענו למקום חמישי בעונה הראשונה שלנו, שנייה לפני אירופה. ואני בזימון הנבחרת ויואב זיו, שחר סימנטוב, דודי פדלון, ישראלביץ' ואבישי ז'אנו ושמות שעשו שם פריצה מדהימה ודוארטה שעבר אז למכבי תל אביב, היינו וואו! הסתכלו עלינו ככה. אתה יודע למה? כשאנחנו עמדו בשני טורים, לפני העלייה לאצטדיון, אני אומר לך את זה ותיקח את זה לאן שאתה רוצה. המבט שהשחקנים היו נותנים לנו במנהרה, ידעתי שהם הלכו להפסיד את המשחק".
למה?
"היוהרה והשחצנות, בלי שמות, כלפינו. אושרי לוי, בליגה הלאומית בשנה שעברה. מי אנחנו בכלל? הייתי אומר לחבר'ה: רק תסתכלו איך מסתכלים עליו, חברים. בואו - אנחנו - נילחם על השם שלנו, על הכבוד שלנו. אומרים - כשאתה יכול - תרצה, למה כשתרצה כבר לא תוכל. 1:0, 2:0 במחצית, נגמר הסיפור. מכבי תל אביב - הגלקטיקוס - מפסידים לנוף הגליל. אז, נימני ורוסו, לא מנצחים אותנו בבלומפילד עם 15000 אוהדים? ג'ובאני רוסו, אני נזכר, לוקח לו את הכדור והוא מקלל בקרואטית. שם בדיוק בדיוק ידענו שאנחנו מנצחים משחקים כי זלזלו בנו".
מי שהשוער שהביא לך הכי
הרבה השראה?
"קודם כל, אני היה לי העונג והכבוד להתאמן אצל שורה אובארוב. כשאני הגעתי למכבי תל אביב בגיל 28, אני פגשתי אותו, אני זוכר את עצמי באימון הראשונים מסתכל עליו בסוג של לא יכול לתפקד. עד כדי כך. הבנאדם הזה שיחק הזה בנבחרת ברית המועצות במונדיאל. ועוד יותר, אחרי זה, הערכתי את ההגעה שלי למכבי תל אביב כי לא ידעתי שחצי שנה הם עקבו אחריי במשחקים ובאימונים בב"ש. לא יודע דבר. ניר קלינגר אימן אותי בבית"ר ב"ש ומדי פעם אני רואה את שמעון קורק ואובארוב במשחקים, בוינטר ואני אומר לעצמי - הם באו לראות את קלינגר. הם שיחקו איתו... אתה יודע, אתה לא חושב שהם באים לראות אותך. אחרי זה, קלינגר אמר להם - אין בעיה שהוא יעבור אליכם - רק אל תגידו לו את זה... למה, אתם תשגעו את הילד. עזבו אותו, אנחנו במאבק עלייה... ואני לא מבין למה בכל פעם הם מגיעים. ואז, כשהגעתי למכבי תל אביב, והתחלנו לעבוד ביחד, אני חושב שאם הייתי פוגש את שורה אובארוב בגיל צעיר יותר, אני לא יודע לאן הייתי מגיע. השמיים הם הגבול".
חו"ל?
"הייתי אמור לעבור עם מוטי איווניר לקפריסין. אז, לפני כל הקבוצות שהעבירו שחקנים בסיטונאות. הוא קיבל הצעה להיות מאמן בקפריסין, מאמן ראשי, והוא אמר לי אחרי אותה עונה פנומנלית של כולנו, יאמר לזכותו, בנוף הגליל, קיבלתי זימון לנבחרת, והייתי מאוד מוערך בליגה, בני יהודה, בית"ר ירושלים, מי לא חיזר אחריי. הוא הרים אליי טלפון, אושרי אני רוצה אותך, לדבר איתך. נפגשנו, ואמר לי תקשיב, הסוכן שלי עובד על קבוצה בקפריסין, קבוצה בכירה, אם אני עובר לשם - אתה עובר לשם. אושרי לוי מחצור הקטנה, שאין לו כסף - הולך להיות שחקן זר בקפריסין. החלום הזה, לקח רק שלושה-ארבעה ימים, החתימו שם מאמן אחר בסופו של דבר". למרות הכל, הוא נזכר בסוג של חלום שהתגשם. "אחד החלומות הכי גדולים שלי עד היום זה ששיחקתי נגד אלופת אירופה המכהנת. באיירן מינכן. אמנם לא משחק רשמי, אלא רק משחק אימון... אבל נגד באיירן מינכן הגדולה... היינו במחנה אימונים בנירנברג, עם מכבי תל אביב. 2:2, בסוף. שיחקתי מחצית אחת, ולא ספגתי שער".
"אני רוצה שיזכרו אותי כמי שהשפיע על אנשים, שזה הרבה יותר חשוב לי מאשר שיגידו לי עכשיו 'וואלה, אושרי לוי, כן - לקח גביע עם מכבי תל אביב, עלה ליגה עם נצרת עילית, עם סכנין, מג'דל כרום וכדומה'. לא, אני מעדיף לתת מילה טובה. עד היום מרימים אליי טלפון ומבקשים עצה טובה. אתה יודע, להיות דמות לחיקוי, מנטור - מעורר השראה עבור החבר'ה הצעירים. זה מרגש".
הכדורגל של שנות התשעים
לעומת הכדורגל של שנות האלפיים המאוחרות - 2019, בתור אחד שעבר כמה וכמה עשורים.
אתה חושב שהכדורגל השתנה?
"השחקנים, בעבר, שיחקו עבור סמל הקבוצה. לא היה את כל העניין של הכסף, כמו היום. איתן טייב, בזמנו, שהיה מאמן שלי, אמר לי 'אושרי, תראה... היום, לצערי, שחקנים לא משחקים מהלב'. גם בליגות הנמוכות, הדברים מגיעים בקלות יותר. אבל אין תחליף לעבודה קשה. נקודה. אתה יודע, אני רואה באימונים שלנו אפילו, אני אתוודה - שחקנים, ששמים לב שהמאמן לא מסתכל עליהם, הם לא מגיעים לקונוס, אלא מטר ממנו. אני בא אליו, לא רוצה להביך אותו ליד כולם ואומר לו 'אתה יודע, המאמן הניח שם את הקונוס כי יש סיבה. אתה רוצה להתקדם בחיים? תעקוף אותו. אל תקצר'. אתה יודע, שיחקתי עם ראובן עובד, למשל. הייתה לי הזכות - שראובן עובד עלה מהנוער לבוגרים של מכבי תל אביב, אתה לא מבין מה היה בקריית שלום. אנשים היו מגיעים לראות אימונים של ראובן עובד. איך ידעתי שהוא שחקן? כי זה בא לו בקלות. תהיה המוכשר הכי גדול ורבים ידברו עליך וישקיעו עליך - אם אתה לא תעבוד ולא תוסיף לעצמך עוד יחידת אימון ותזונה ומנוחה, לא יעזור לך כלום. היום, אני מתכונן למשחק כמו בצעירותי. אני יכול להרשות לעצמי סוג של "זלזול", אין סיכוי שזה יקרה. 30 שנה אני כדורגלן מקצוען. בחיים לא יצאתי לפני משחק. כל עוד אני במגרש, אני לא מזלזל במקצוע. אני עושה כל מה שהמאמן מבקש".
מה אתה מאחל לעצמך, מה
אתה מאחל לקבוצה החדשה שאתה נמצא בה?
"אנחנו מתחילים לראות דרך במועדון, זה מה שאיחלתי לעצמי בתקופה של שלושה חודשים. יש סדר. יש סגל מלא, שחקני נוער שכבר החלו להתאמן עם הקבוצה. כששחקן נוער מגיע לעבוד עם הקבוצה הבוגרת, זה אומר המון על המועדון. השיתוף פעולה עם הנוער הכרחי. קבוצת כדורגל זה סוג של פס ייצור. כשאתה מגיע בגיל 6 לקבוצה, בעוד 12 שנים, אתה תרצה לראות אותו בנוער ובבוגרים של המועדון. לשם אני מכוון. אם החלטנו על הדרך - זו הדרך. 22 שחקני סגל, 12 שחקנים כרמיאליים. יותר מחצי! לא משנה אם משחקים או לא, הם בסגל, הם מתלבשים, הם חלק הצביון של המועדון. יש איזון ושילוב בקבוצה. יש כאן דרך שאנחנו הולכים בה. אגב, לא מעט טלפונים אני ועומרי מקבלים משחקנים שרוצים להגיע. אז הלוואי ונעלה על דרך המלך ונעשה הכל בכדי לשמח את האוהדים ואת העיר כולה".
* קרדיט תמונות: הסמל והתמונה הקבוצתית מתוך דף הפייסבוק הרשמי של מועדון הכדורגל "הפועל עירוני כרמיאל"; סגל הקבוצה של מכבי תל אביב בכדורגל מעונת 2001/02 מתוך אתר "מכביפדיה"; תמונת המשחק והאימון מאת יונתן גינזבורג.
